תולדות בית הכנסת
בקצה המדרחוב היורד לטיילת, מצד ימין, ומאחורי לוח הזיכרון של אתר ההנצחה לחללי צה"ל. ניצב בנין אבנים בן שתי קומות. זהו בית הכנסת "עץ החיים", מהמבנים הבודדים שנשארו מטבריה העתיקה.
החלק התחתון הוא מימים קדומים, ואילו שורות האבנים העליונות הן חדשות יותר. בית הכנסת (בגודל של 15*15 מ"ר) כונה בעבר "בית הכנסת הגדול אשר לעדת הספרדים" ובפי אחרים "בית הכנסת העתיק, כנישתא רבא".
ר' חיים בנה את בית הכנסת בחדשו את היישוב היהודי בטבריה בשנת ה'ת"ק (1740) וקרא את שמו "עץ חיים" ע"ש ספרו. (איזמיר 1729). מבנה בית הכנסת עומד כיום כפי שהוא שופץ בשנת 1950.
ר' משה ריישר זצ"ל כתב בספרו "שערי ירושלים": "גם טבריא חרבה היתה, והרב הצדיק ר' חיים אבולעפיא זצ"ל שבא לאחר כמה שנים... והוא בנה את חורבותיה. וגם בית הכנסת אשר לקהל הספרדים בנה הרב על תל בית הכנסת אשר התפלל שם הארי ז"ל". בשנת ה'תק"כ (1759) חרב חלק מבית הכנסת ברעש אדמה ולאחר מכן נבנה מחדש.
בשנת ה'תקע"ו (1816) מושכן בית הכנסת הגדול בגלל המס הכבד בסך 75 אלף גרוש אשר הוטל על 500 הגברים היהודים. פרנסי הקהילה השתדלו ככל יכולתם לשחרר את המשכנתא שעל בית הכנסת הגדול אולם רק כעבור שנים עלה הדבר בידם.
באותם השנים, מספרים שהייתה מנורה דולקת בבית הכנסת יומם ולילה בלי הרף. ואיש איש לפי תורו, היה שומר עליה ועיניו צופות בכינרת, במקום שהייתה צריכה להימצא "באר מרים" בתקווה לראות בביאת הגואל משם.
ברעש הגדול בשנת ה'תקצ"ז (1837) נהרס בית הכנסת כליל, כמו שאר בתי הכנסת של החסידים שהיו בטבריה. שנים עמד הבניין חרב עד שבשנת ה'ת"ר (1840) יצאו ר' חיים שמואל הכהן וחתנו ר' יעקב שאלתיאל ניניו כשליחים מטבריה וקיבלו עליהם לגייס כספים מיוחדים לבניית בית הכנסת. באותו זמן התפללו היהודים בבית הכנסת הזמני שהוקם בביתו הגדול של חיים ויסמן, ובבית הכנסת של ר' חיים שמואל הכהן שנבנה זה מקרוב.
ר' חיים שמואל חזר משליחותו והביא עימו כספים לבניין אולם הם לא הספיקו. בשנת ה'תר"ד (1844) הוא כותב לחתנו כי הבניה הופסקה מחמת חיסרון כסף. חתנו ר' יעקב ניניו נפגש בטרייס עם הגביר ר' יצחק גוויטע אשר נענה ברצון, ותרם 500 דורוס להשלמת הבניה. כאשר חזר ר' שאלתיאל ניניו לטבריה בשנת ה'תר"ו (1846) נמשכה הבניה עד שהושלמה, ובית הכנסת נחנך ברוב הדר בערב יום הכיפורים ה'תר"ז (1847).
בבניין המחודש הוצבו שני לוחות שיש. האחד בקרן מערבית דרומית, ועליו היה חקוק "מקום זה קדוש". בקרן זווית זו התפלל רבנו האר"י זיע"א (ראה כיפות השל"ה). ואכן, מתחת לאותו מקום איש לא העז לשבת. הלוח השני הוצב על פתחו של ביה"כ ועליו היה חקוק: "מה יפית ומה נעמת בי כנישתא רבא דטבריא, ויהללוה בשערים בת ציון". ומתחת לזה כתבו: "ונתנדב לב טהור הרבה הצדיק ר' יצחק גויטע תושב טרייסטי הי"ו להשלמת בנינה 500' דורוס. ונחנכה בליל יום הכיפורים ש' 'חסד ואמת יקדמו' לפ"ק". כעשרים שנה לאחר מכן מבקר במקום האבי"ר הרב אברהם רוזאנס הוא מתאר את יופיו של ביהכ"נ בזו הלשון: "גדול ומפואר בתכלית היופי לא ראיתי כמוהו בכל א"י והוא מחזיק יותר מת"ק (500) נפשות, והבניין חדש מרוצף באבני שיש טהור ורצפתו מצוירת בציור נפלא דבר להלל..."
שמונים ושמונה שנים עמד בית הכנסת על תילו, ובאביב התרצ"ד (14 מאי 1934) הרס השיטפון הקטלני רבים מהבניינים שבטבריה העתיקה ובניהם גם את ביה"כ הגדול. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ומלחמת העולם השנייה שלאחר מכן (1939-1945) עיכבו בעד בני העיר טבריה מלשקם את בית הכנסת שלהם.
בכ"ג בסיוון, ה'תש"ה (1945) נתכנסו מרבני הקהילה ומראשי העדה הספרדית: ר' יעקב חי זריהן, ר"ח סמאג'ה, ר' מאיר ועקנין, רבנו אבולעפיה, ש' דהאן, ב"צ בהלול, מ' אבולעפיא, י"ש חסין, נ' חנוכה מזרחי, מ' בן קיקי, וא"נ מזרחי, והקימו ועדה לבניין בית הכנסת הספרדי. בין ההחלטות סוכם לבנות את בית הכנסת, להתחיל במגבית ולהדפיס כרוזים חתומים ע"י הוועד. כנשיא הוועדה מונה הרב יעקב ח"י זריהן וכיו"ר: ש' דהאן. בישיבה השנייה הוחלט: הכרוז ייחתם ע"י נשיא הכבוד והיו"ר. כמו כן הוחלט להזמין תוכנית בינוי אצל איש טבריא המהנדס אהרון שורצבלט.
בתמוז אותה שנה הופץ הכרוז אשר כותרתו הייתה "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א-לקים". בעקבות זאת תרמו 228 משפחות מטבריה סכום כולל של 1228 לירות א"י. ב-2 במרץ 1947 חתמו נציגי הועדה חוזה עם הקבלן מרדכי רחמים סיידא. אולם הקמת הבניין התעכבה בגלל קרבות מלחמת השחרור (ה'תש"ח) והיא הושלמה ונחנכה ברוב עם והדר בתחילת ה'תש"י (1950). משנת (1950) שימש המקום גם כתלמוד תורה ובארבעת קצותיו ישבו תלמידים ולמדו בחדר. המקום שימש גם לשמחות וחתונות.
בשנים האחרונות נוהל בית הכנסת ע"י הגבאי המסור דוד סבג ז"ל. הניהול נעשה בשיתוף עם החזן רווח יוסף המשמש חזן משנת ה'תש"מ (1980). בין מתפלליה ומחזיקיה עוד שלמה סבג, יהושע אלפסי, מרדכי פרץ, יחיא פדידה, בצלאל ביטון ועמרם ועקנין. בין מנהלי ומחזיקי בית הכנסת בעבר יש לציין את ר' שלמה זריהן ז"ל שעבד ללא לאות להחזקתו וכן ר' שמעון דריהן ז"ל וחכם מכלוף קובי ז"ל.
בבית הכנסת בקרן מערבית-צפונית ע"פ המסורת קיים מקווה שקיבל את מימיו מהכנרת וכשהיה ר' חיים אבולעפיה יורד לטבול, המים היו עולים לקראתו. כיום מתחת לארון הקודש נמצאת אבן שבראשה כתובה הכתובת "בי כנישתא רבא דטבריא".
מתרומות שנאספו במשך כמה שנים ובסיוע תרומה נכבדה נוספת בית הכנסת עבר שיפוץ יסודי לאחר פסח תשס"ה (2005) ונפתח לקהל ביום ההילולא דר' מאיר בי"ד אייר תשס"ה.
מבית הכנסת יוצאת מידי שנה בי"ד אייר הלא הוא יום ההילולא של התנא ר' מאיר בעל הנס תהלוכת ספרי תורה המסורתית לקבר רבי מאיר בעל הנס, אשר מארגניה הם מוסדות ר' מאיר בעל הנס ובראשם הרב מנשה ועקנין שליט"א בנו של הרב מאיר ועקנין זצ"ל ששימש כרב העיר בטבריה וממקימי בית הכנסת בשנת ה-50.
בית הכנסת פתוח לקהל הרחב בשבתות חגים וחוה"מ וכן לשבתות חתן ובר מצוות. והוא אף משמש כבית כנסת מרכזי לאורחי בתי המלון אשר מסביבו. כל מתפללי בית הכנסת אינם גרים בסמיכות לבית הכנסת ולכן הוא סגור באמצע השבוע. רוב המניינים מתבססים על אורחים מבתי המלון. לבית הכנסת ידידים רבים ושמעו הולך לפניו בכל רחבי הארץ. בית הכנסת מתקיים מתרומות האורחים בלבד.