מקווה

בבית הכנסת נמצא מקווה עתיק. מקווה זה שימש דורות רבים ועליו סיפרו סיפורים רבים. בימי רבי חיים אבולעפיה שמשה המקווה לרבנו כאשר המים היו עולים לקראתו בימים שהכנרת הייתה בשפל. לפי דברי ר' חי זריהן במכתבו לשד"רים לחו"ל. מקווה זו היא עוד מימים קדומים מתקופתו של ר' חיים אבולעפיה והיא שמשה כנראה לנטילת ידיים של המתפללים.

​

הילולא דטבריא

ידועה הייתה טבריה בהילולותיה שנוסף למועדים ולחגים אשר נחוגו בכל "ארבע ארצות הקודש" היו בני טבריה עיר הקודש חוגגים משנת ה'תק"ג (1743) ימי זיכרון ומועדים ובמיוחד הילולות של עליה לרגל לקברי צדיקי ישראל הגדולים אשר קבורים באדמת הקודש של טבריה.

​

גולת הכותרת להילולות טבריה עיר הקודש היא הילולת רבי מאיר בעל הנס והיא נחוגה בליל י"ד באייר פסח שני מאז 1867.

​

"כבר בשעות אחה"צ היו החוגגים נאספים ליד בית הכנסת הגדול על שפת ים כנרת, הלוא הוא בית הכנסת 'עץ חיים', ע"ש רבי חיים אבולעפיה ומשם היו יוצאים עם ספרי תורה בתהלוכה עם רבני הקהילה בראש והיו עוברים דרך סמטאות העיר העתיקה בדרכם לקבר רבי מאיר בעל הנס. לאורך שפת הים והדרך מלאה חבורות של יהודים, אנשים, נשים וטף כולם לבושים בגדי פאר ונוהרים למקום החגיגה. שתי הסירות שים כנרת יכול להתפאר בהן, הוחרמו לטובת הטקס, ושטו לאיטן כשמפרשיהן הגדולים פרושים ברוח הקלה שנשבה והן עמוסות עד גדותיהן נשים וטף". (כך תיאר לורנס אולפאנט יוזם התכנית לישוב היהודים בארץ ישראל אשר השתתף בשנת 1879 בהילולה)

​

באר מרים

חלונות בית הכנסת "עץ חיים" היו נשקפים לצד ים כנרת ומחלונות בית הכנסת יראה הרואה בים כנרת את בארה של מרים ושם מערבולת במים... וליהודים סירות קטנות והם יוצאים לשאוב מים מבארה של מרים. כשמתקרבים היו לבאר ואינם היו רואים כלום ולפיכך נשאר תמיד אדם אחד ליד חלון בית הכנסת כדי להורות להם את הדרך וכשמגיעים אל הבאר הוא מרמז להם לעצור והם שואבים וחוזרים, ואת המים האלה שותים בטבריה.

ומה סגולתה של באר מרים?

​

שמימיה מרפאים חולים שנאמר: "מעשה בסומא (עיוור) אחד שירד לטבול... נזדמנה לו בארה של מרים וטבל בה ונתרפא". (במדבר רבה, י"ח, כ"ב) "ומעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בטבריה ונזדמנה לו השעה ומצא לבארה של מרים ונתרחץ ונתרפא". (ויקרא רבה, פ' כ"ב, ד')

​

​​​