תחילת עמוד ריק

הרב לוקח את האנשים שהיו אתו וממנה אותם לראש צוותים. צוות שבונה בית בד לשמן. צוות שבונה בית בד לשומשומין. צוות שבונה בתים לקליטת תושבים חדשים וצוות שבונה שוק ליום שוק וצוות שבונה את בית הכנסת המרכזי וכתוב בספר "זמרת הארץ" על בית הכנסת ש-"אין יפה כמוהו בכל ארץ ישראל" וגודלו חמש עשרה על חמש עשרה, ולמעשה הוא נבנה על עתיקות של בית כנסת עתיק יותר, כי אנחנו יודעים שמאתיים שנה לפני ר' חיים אבולעפיא התפלל כאן האר"י הקדוש.

​

​

​

​

​

יש מקור בספר שער הגלגולים, הקדמה ל"ז שבו כתב תלמידו של האר"י ר' חיים ויטאל "בטבריה בתוך העיר עצמה, יש בסופה לצד דרום בשפת הים, בית הכנסת גדול ליהודים, ויש שם קדושה גדולה מזמן קדמון, אבל אינו במקום כותל הדרומי שבו ההיכל עכשיו, אלא באמצע האורך בית הכנסת בקשת הב'. באותו קרן זווית שבצד מערב, שם היה מורי ז"ל קובע מקום תפילתו בהיותו שם, לפי שיש שם קדושה נפלאה". בנוסף יש תמונה מארכיון יד בן-צבי מ-1953 ששם נראה המקום המיוחד שבו ישב האר"י. לפי התיאור הוא ישב בכניסה לבית הכנסת מצד ימין.

​

לאחר שהרב בנה את העיר וחידש אותה בשנת 1742 ראו הסורים שכל התנהלות המסחר שהייתה אצלם עברה לטבריה, החליטו שהם יבואו לכבוש את העיר. בתאריך כ"ב אב התק"ב (1742) מקבל הרב איגרת משני יקיריו מדמשק סניור חיים פרחי וסניור יוסף לושאטי שהיו מבאי ביתו של הפחה בדמשק שמספרים לו כי יש החלטה של הפחה סולימאן פאשה לכבוש את העיר, הרב לא מבזבז זמן הוא מספר את העניין לדאהר אל-עומר, ואומר לו שאין לו מה לדאוג רק נדרשת ערנות יתר ושהוא גם יעשה השתדלות בקהילה היהודית. הרב אסף את היהודים בשבת בבית הכנסת ונתן דרשה וסיפר לציבור את העניין...

בשבת ט' אלול התק"ב בא סולימאן פאשה על העיר. הסורים הגיעו והתיישבו במקום גבוה בר' עקיבא. אחרי שלושה ימי התארגנות הם התחילו לירות בליסטראות לכיוון החומה על מנת לפרוץ אותה והרב עם המטה שלו מכוון את הבליסטראות לכיוון הים. ככה למעשה החומה לא נפרצה ואף אחד לא נפגע בתוך העיר, שמונים וחמישה יום ניסה סולימאן לכבוש את טבריה ולא יכול לה. ואז החליטו לחזור בהם מהמתקפה ולחזור לסוריה עם הבטחה לחזור בצבא גדול יותר.

אכן לקח להם שמונה חודשים להתארגנות וביום י"ב תמוז התק"ג (1743) הרב מקבל שוב מכתב אזהרה. הרב שוב מדבר עם דאהר, ועם הציבור בבית הכנסת. אכן הסורים הגיעו והתיישבו על יד לוביא (היום בקיבוץ לביא) להתארגנות. ביום ה' אלול התק"ג 27.8.1743 לאחר שלושה ימים מגיע שליח אל הרב ומספר לו שכל הסורים מתקפלים וחוזרים חזרה. הרב שאל מה קרה ואז מספרים לו שסולימאן קיבל חולי מעיים עם חום גבוה והדביק את כל בכירי הצבא כך שהם לא יכולים להילחם. סולימאן נפטר בז' אלול ולמחרת הצבא חוזר לסוריה.

אלו שני מקרים שר' חיים הציל את טבריה מכיבוש ולכן בטבריה לזכר הניסים חוגגים 5 ימי "פורים קטן דטבריא". שניים מהם מהאירועים שנכתבו כאן נחגגו ע"י ר' חיים בבית הכנסת המפואר. אירוע שלישי הוא שבפינה הצפונית מערבית של בית הכנסת נמצאת באר עמוקה שהרב היה יורד לשטוף את ידיו לפני התפילה, המים היו באים אליו מהכינרת ולא הוא היה צריך ללכת אליהם.

על אופי הבאר או המקווה כתב ר' יעקב חי זריהן זצ"ל (שהיה דיין ורב הראשי בטבריה משנת 1929 ועד פטירתו בשנת 1953) שהבאר נעשתה כנראה לשטיפת ידי המתפללים.

באחד הימים כאשר יש ר' חיים בבית הכנסת נכנס לפתע אדם שאותו הוא לא הכיר ומיד שאל אותו אם אתה הוא ר' חיים בן עטר (האור החיים הקדוש) ומשהשיב לו שכן התפלא איך הוא זיהה אותו. ר' חיים ביקש ממנו להישאר בטבריה אך האור החיים אמר לו שהוא לא יכול והוא בדרכו לירושלים. אמרו עליהם שאחד זה משיח בן דוד ואחד משיח בן יוסף. אם היה נשאר האור החיים היה משיח מגיע. אור החיים ור' חיים נפטרו בהפרש של שנה. ר' חיים אבולעפיא נפטר ב-ו' בניסן ה'תק"ד (1744) וזאת לאחר שעשה וביצע את מה שהטיל עליו דאהר אל-עומר.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מסוף תקופתו של ר' חיים אבולעפיא בית הכנסת חרב שלוש פעמים, פעמיים ברעידת אדמה, פעם באוקטובר 1759 ופעם שניה ביולי 1837, בפעם השלישית חרב במאי 1934 בשיטפון הגדול. היה שבר ענן חזק ומההר זרמו נחלים של מים ומהים סערה גדולה ובתי האבן נלחצו ביניהם והעיר חרבה ובית הכנסת גם כן. כאשר כל החלק העליון חרב. ארון הקודש נותר וכמה פינות. יש צילום בתוך בית הכנסת שמראה את החורבן ואיך שוקם.

כעשר שנים אחרי השיטפון ר' יעקב חי זריהן ור' מאיר ועקנין ביקשו לשקם את בית הכנסת ושלחו שליחים לחו"ל על מנת להביא כספים ואכן אספו את הכסף ולקחו קבלן טברייני בשם סיידא ושיקם את בית הכנסת. חנוכת בית הכנסת היתה צריכה להיות בשנת תש"ח (1948) ואז פרצה מלחמת השחרור וטבריה הייתה העיר היהודית הראשונה ששוחררה בט' בניסן תש"ח ומאז גם התחילו התושבים לצאת ולגור מחוץ לחומה. ולמעשה העיר העתיקה נשארה עם מעט אנשים שהחזיקו במספר בתי כנסת שהיו וגם בבית הכנסת הזה "עץ חיים אבולעפיא".

מס' תושבים ותיקים המשיכו להחזיק בו וכן למדו בו בתחילת שנות המדינה. לאט-לאט לא היו בו מניינים עד שהגבאי המיתולוגי דוד סבג ז"ל לקח על עצמו את החזקת בית הכנסת כאשר גם שלמה זריהן ושלמה סבג ז"ל מסייעים לו. והיה מקיים בו מניינים רק בשבתות בבוקר. דוד ז"ל פגש אותי יוסף רווח בבית הכנסת אחר, שהוא ואני התפללנו בו בערב שבת ושכנע אותי לבוא להשלים מניין בשבת בבוקר. אכן השתכנעתי ובאתי וזה היה בשנת 1980. אז אמרתי לו שאם אנחנו רוצים שיהיה לנו מניינים אז נפתח גם בערבי שבת וכך היה מאז שפתחנו ועד היום יש מניינים בשבתות, חגים, חול המועד, לימודי הושענא רבא וליל שבועות.

שמו של בית הכנסת הולך למרחקים ולכן ישנם אורחים רבים מכל הארץ שבאים לקיים אצלנו שבתות חתן. בגלל קדושתו והיופי שבו יש גם עליות לתורה לבר מצוות. ישנו בבית הכנסת ספר תורה עתיק בן כ-180 שנה. בנוסף מתחת לארון הקודש ישנה אבן שנכתב עליה "בי כנישתא רבא דטבריא" הביאו אותו מחמת על צינורות דרך סמטאות העיר העתיקה.

מהחלון הדרומי של בית הכנסת היו רואים את בארה של מרים. כידוע בארה של מרים ליוותה את עם ישראל בצאתם ממצרים והגיעה לכינרת. היא הייתה מבעבעת וכשהיו הולכים להביא ממנה מים לרפואה הייתה נעלמת ומהחלון כיוונו את הציבור למיקום שלה.

קיום והוצאותיו של בית הכנסת הוא מהציבור היקר שאוהב. מעריך ומפרגן. ואנחנו תמיד שואפים לעשיה ולקידום 
 

בכבוד רב

כתב יוסף רווח

מתוך ספר זמרת הארץ ומתוך הקדמה לר' אהרון בחבוט על הגדה של פסח של ר' חיים אבולעפיא