זמני התפילות

שישי:

מנחה וערבית בכניסת השבת

שבת:

שחרית - 07:15

לתרומות

בבנק:
בנק המזרחי ח-ן 500759
סניף 462 טבריה
בדואר:
לכבוד רווח יוסף
בית הכנסת עץ חיים אבולעפיה
ת"ד 359 טבריה מיקוד 14102

צור קשר

רווח יוסף (יוסי)
טלפון נייד - 050-7204150

טלפון - 04-6790030
דוא"ל -yosireva @ gmail.com

S30C-917042411291
S30C-917042411292
S30C-917042411293
S30C-917042411300
S30C-917042411302
S30C-917042411301
S30C-917042411303
S30C-917042411284
S30C-917042411290
Show More

תולדות חייו של רבי חיים אבולעפיה

בשנת ה'ת"כ (1660) לבריאת העולם נפל דבר בישראל, ובחברון נולד רבנו חיים (השלישי בעל עץ החיים) לאביו ר' משה אבולעפיה זצ"ל. כיצד ידעו שר' חיים הוא נשמה שכה ציפו ויחלו לה? (סיפור זה מובא בספר מעשה הצדיקים לר' אברהם חלפון ) מסופר שאליהו הנביא נגלה אליו ולמדו את סודות התורה וצפניה וגילה לו את השליחות שהועידה לו בעולם. לימים עבר עם משפחתו להתגורר בירושלים ולמד בישיבת בית יעקב-ויגה תחת הנהגתו של ר' משה גאלנטי-המג"ן. לימים נתבקש על ידי יהודי חברון לצאת למסע גיוס תרומות בתורכיה עבורם, מאחר והם נלחצו תחת עול תשלום המיסים שהוטל עליהם וגרם לקריסתם המוחלטת כמעט.

בשנת ה'תנ"ט (1699) לאחר תחילת מסעו, עבר בסלוניקי והגיע לאיזמיר שבתורכיה שם ישבו רבנים גדולים מאוד מגאוני הארץ. הם שמעו על בואו של הגאון הצעיר לעירם ורבים רצים לתהות על קנקנו, לאחר ויכוחים והתנצחויות בהלכה הודו שראוי לו תואר הגאון.

אחרי שובו של רבנו משליחות העיר חברון, נקרא רבנו לשמש כרבה של צפת. הוא הנהיג את הקהילה ביד רמה. כרבה של צפת הזדמן לעיתים קרובות לעיר טבריה שהיתה חרבה ושוממה כדי להשתטח על קברי צדיקים. רק בדואים התגוררו בה ושליטה היה השיח הגדול עומאר.

לשיח עומאר היה בן שנקרא דאהיר (דאהיר אל עומאר). פעם אחת כאשר ביקר רבנו ליד קבר ר' מאיר ונכנס לאחת המערות ללמוד, שלח את שמשו לקנות דבר אוכל, ובזמן זה נגלה אליו אליהו הנביא ולמד עימו. כאשר התרחק שמשו צר עליו דאהיר ובני חבורתו והכו אותו עד זוב דם. הרב ושמשו הלכו אל עומאר אביו וסיפרו לו את המקרה. השיח עומאר שמע את המקרה ומיד נשבע להלקות את בנו במאה מלקות כי כן נשבע ולא ישנה את דברו. מיד התחרט השיח והבין את שבועתו והרב בחכמתו הגדולה הבין את הדבר וציוה להביא לו מאה עצים מאוחדים. הרב הרים את ערימת העצים והשליך אותה על גבו של דאהיר ואמר לשיח "הנה נתקיימה שבועתך ודברך להכותו מאה עצים". שמח השיח ובנו מאוד על חוכמת הרב. ומאז נקשרה נפשו בנפש הרב ואהבו מאוד.

חלפו עוד עשרים ושלוש שנים עד אשר נשלחה הזמנה על ידי דאהיר אל עומאר פחה ומושל הגליל לרבה של איזמיר לבוא לחדש את הישוב בטבריה. דהאר אל עומאר היה איש גיבור והטיל את חיתתו על כל יושבי ארץ הגליל.

בינתיים בשנת ה'תפ"ה (1725) אחרי פטירתו של ר' ישראל בנבנישתי, שמו ראשי קהילת איזמיר עיניהם בר' חיים אבולעפיה ושלחו לו כתב רבנות והזמינו אותו לכהן כרב בקהילה מפוארת זו. ר' חיים נענה לבקשתם. אחת הסיבות הייתה האפשרות להדפיס את ספריו הקדושים, דבר שנבצר ממנו בצפת.

הרב מגיע לאחר כבוד לאיזמיר ומתיישב על כס הרבנות ומנהיג בה הנהגות שתושביה לא הורגלו בהם עד כה. ניסים גדולים נעשו בתקופת כהונתו באיזמיר. נשים עקרות שילדו ועלילת דם שהרב הציל את היהודים ממנה. בשבתו באיזמיר הדפיס את ספריו: יוסף לקח, עץ החיים, מקראי קודש, ישרש יעקב, שבות יעקב וחנן אלוקים.

משנה לשנה גברו וחזקו עליו געגועיו לארץ ישראל ובמיוחד אל עיר אבותיו טבריה החריבה אשר "משם עתידין להגאל". עד שאליהו הנביא נגלה לו בחלום וזרז אותו לחזור לארץ ישראל.

לבסוף כאשר מגיעה אגרת ההזמנה של מושל הגליל דאהיר אל עומאר ,הצדיק לא מתמהמה ומיד מכין את עצמו לדרך. רבים ניסו להניא אותו מהחלטתו ובהם רבנים גדולים שניסו לעכבו, אך הרב ר' אברהם אמוזג כותב בספרו "אברהם בכל" שאליהו נגלה לרבני העיר בלילה והזהירם לבל יעכבו את הרב. גדולי החכמים מחו דמעה וגם הסולטאן חתם על אישור העלייה.

בניין טבריה קשר את שמו של ר' חיים לנצח נצחים אל ארץ ישראל וגולת הכותרת הוא בניין העיר טבריה בשנת ה'ת"ק (1740) כשהוא בן שמונים שנה.

טבריה בירת הגליל ומושבה האחרון של הסנהדרין עמדה חרבה במשך ימי הביניים עד שנבנתה בשנת ה'ש"כ (1560) לערך, על ידי דון יוסף נשיא ודונה גרציה נשיא. במשך מאה שנה היה בה ישוב יהודי תוסס. אולם עקב רדיפת הערבים והמלחמות התדירות של השיחים נחרבה העיר בשנת ה'ת"ל (1670).

שבעים שנה העיר עמדה העיר בחורבנה. משמיים סובבו שבשנת ה'ת"כ (1740) באה שעת הכושר לחדש את הישוב העברי בטבריה. לפי דברי ר' משה ירושלמי חלם שר טבריה דאהיר אל עומאר שלושה לילות רצופים שעליו להושיב יהודים בטבריה. השר התייעץ עם חכמי צפת והם הפנו אותו ליהודי קונשטנדינא אשר שם ישבו נשיאי הארץ וכך הגיע לרבי חיים אבולעפיה.

על אף גילו המופלג אזר הרב כוחותיו ובמלוא המרץ עשה את הדרך מעיר לעיר. בדרכו גייס כספים למטרת בניין העיר טבריה. מספרים שהיה שוכן עמוד של אש מעל לראשו. בכ' בסיוון דרכו רגלי איש הא-לקים בטבריה. ובמשך שנתיים בנה בה בתים וחצרות ליהודים, ובנה בית כנסת מפואר מאין כמוהו בכל ארץ ישראל. כמו כן בנה בית מרחץ נאה וחנויות ליום השוק.

חידוש הישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה ורבים ראו בזה סימן לגאולה הקרובה. הרב התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושבי העיר. בית הכנסת שבנה הוקם על חורבות בית הכנסת העתיק שבו התפלל האר"י זצוק"ל. כמו כן כותב ר' משה ריישר בספרו "שערי ירושלים" ומאשר שהאר"י הקדוש התפלל שם.

טבריה, מקום מושבה האחרון של הסנהדרין מאז חורבן בית שני היוותה תמיד מרכז רוחני והוגדרה "כבירת העם היהודי במובן הרוחני" כשבע מאות שנה לא פסק בה קול תורה. כמו כן דברי התלמוד (במסכת ראש השנה ל"א ע"ב) "עשר גלויות גלתה סנהדרין וטבריא עמוקה מכולן. אמר ר' יוחנן: ומשם עתידין להגאל" ועל פי דברי הזוהר הקדוש "תחיית המתים, תחילתה בטבריא", ובדברי המדרש "לא בחר ה' מכל הימים אלא את ים כנרת".

היכן היה מקום מושבה האחרון של הסנהדרין עת הייתה בטבריה? על פי דברי גדולי רבני טבריה בראשם המקובל האלקי ר' יעקב שאלתיאל ניניו זצוק"ל ורבנו חיים ניסים אבולעפיה זצוק"ל רבה של טבריה וצפת כפי שכתבו בהסכמה לספר שדה יצחק ובדבריהם מקומה של הסנהדרין היה בו במקום בו ניצב עתה בית הכנסת "עץ החיים" ו"משמיע ישועה". בית הכנסת גם כונה "בי כנישתא רבא דטבריא"

השמועה על חידוש הישוב בטבריה עושה לה כנפיים וקבוצות רבות בגולה מזדרזים לעלות לארץ ישראל. הישוב העברי מתרחב ובתים נוספים בין חומותיה של העיר העתיקה. ביום כ"א באדר ב' ה'תק"ב מבקר ר' חיים בן עטר את ר' חיים אבולעפיה בטבריה. סודות גדולים ונוראים קשורים בפגישתם של שני מאורי הדור. האור החיים כתב בפרשת ראה על הפסוק "אפס כי יהיה בך וכו'" ומסיים: משיח ה' חיים שמו וכך מאשר הרב בן ציון מוצפי שליט"א ששמע מפי אביו הרב סלימן מוצפי שכוונת האור החיים באותו פירוש היא לרבי חיים אבולעפיה שהוחזק בדורו כמשיח בן דוד.

בחודש אלול ה'תק"ב (1742) פרצה מלחמה בין השיח דאהיר אל עומאר לבין פחה דמשק, סלימן. ובא בחיל גדול להרוס את חומות טבריה ובתיה. ר' חיים הוזהר מקודם ע"י מוקיריו בדמשק השר ר' חיים פרחי והגביר ר' יוסף לושאטי שהיו משולחני המלך. הפחה הגיע בחיל גדול והחנה את צבאו על אחד ההרים לא הרחק מן ההר שבו קבור ר' עקיבא.

הוא החל להפגיז את העיר במשך שמונים וחמישה יום. על אף ההפגזות איש לא נפגע, וניסי ניסים מסופרים על הרב מימי המלחמה. בזמן ירי הבליסטראות היה ביד הרב מטה ועליו שמות הקודש והיה מורה עליהם במטהו ומסיט אותם לים כנרת וכך לא הזיקו להם.

לאחר המצור הכבד עזב הפחה דמשק את הארץ ביום ד' כסלו ה'תק"ג (1743) והמצור התבטל. יום זה נקבע כיום שמחה לדורות ונקרא "פורים קטן של טבריה". גאוותו של הפחה נפגעה וכעבור חודשים אחדים עלה שוב לכבוש את טבריה ולקח כדרכו בדרך את כל המושלים והעוזרים והגיע לכפר לוביא. גם דרכו זו לא צלחה ויום זה נקבע אף הוא כיום שמחה.

ימי המלחמה נתנו את אותותיהם ברב הישיש שהרגיש כי מפעל חייו קרב לסיומו. בפורים שנת ה'תק"ד (1744) הוא מזעיק את בנו בכורו ר' יצחק מסוריה ומטיל עליו את ההנהגה. הוא מוסר על מינוי זה לשליט דאהיר שבא לבקרו במיטת חוליו כשעיניו לא פוסקות מלדמוע. ביום שבת קודש ב-ו' ניסן שנת ה'תק"ד נתעלה עמוד הענן ונגנז ארון האלקים, ניצחו אראלים את המצוקים, ומלכם של ישראל נתבקש לישיבה של מעלה. רבנו הקדוש נטמן בבית העלמין הישן בדרומה של העיר ועל מצבת קבורתו חרוט:

"כאן נגנז ארון התורה, הרב הגדול
מהר"ר חיים אבולעפיא
תנצב"ה ביום ו' לחודש ניסן ה'תק"ד
שאו קינה מקום רינה כאלמנה מחיים
יסוד עולם אשר נעלם דביר אולם מקור חיים"