top of page

תחילת עמוד ריק

 

מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל

כידוע בית הכנסת העתיק והקדוש משנת 1742 שהוקם ע"י ר' חיים אבולעפיה זצ"ל מחדש היישוב העברי בטבריה, נמצא בלב העיר העתיקה בחצר היהודים. בית הכנסת משמש שנים רבות לאורחים מהעיר ומחוצה לו. לא בכדי הפך לכזה, שבתות חתן רבות מתקיימות בו לאורחים מכל הארץ, הנחות תפילין בימי שני וחמישי ואפילו חופות ובריתות זכינו לארח. המחשבה והיופי של המקום נראה וניבט בכל פינה ולרגע לא פוסק הרצון להמשיך בתנופה זו. כל מה שנעשה הוא מתרומותיכם בלבד ללא שום סיוע משום גורם אחר ממשלתי או עירוני.

 

לאחרונה עלה הרעיון לתת כבוד למייסד בית הכנסת - ר' חיים אבולעפיה - ולציין את מסעו מיום לידתו ועד פטירתו בקיר האחורי של בית הכנסת על ידי עבודת אומנות של גילוף על עץ (בדומה לשאר העבודות הקיימות היום). כל זה יתואר על ידי שביל בו הוא צועד ממקום למקום. מאחורי העבודה הזו מתואר סיפור מופלא של הרב הגאון. הסיפור יופיע גם בכתב לצד תאריכים חשובים במסעו וגילוף העיר או המקום בו ביקר.

סיפור חייו של ר' חיים אבולעפיא ופועלו

הרב לוקח את האנשים שהיו אתו וממנה אותם לראש צוותים. צוות שבונה בית בד לשמן. צוות שבונה בית בד לשומשומין. צוות שבונה בתים לקליטת תושבים חדשים וצוות שבונה שוק ליום שוק וצוות שבונה את בית הכנסת המרכזי וכתוב בספר "זמרת הארץ" על בית הכנסת ש-"אין יפה כמוהו בכל ארץ ישראל" וגודלו חמש עשרה על חמש עשרה, ולמעשה הוא נבנה על עתיקות של בית כנסת עתיק יותר, כי אנחנו יודעים שמאתיים שנה לפני ר' חיים אבולעפיא התפלל כאן האר"י הקדוש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש מקור בספר שער הגלגולים, הקדמה ל"ז שבו כתב תלמידו של האר"י ר' חיים ויטאל "בטבריה בתוך העיר עצמה, יש בסופה לצד דרום בשפת הים, בית הכנסת גדול ליהודים, ויש שם קדושה גדולה מזמן קדמון, אבל אינו במקום כותל הדרומי שבו ההיכל עכשיו, אלא באמצע האורך בית הכנסת בקשת הב'. באותו קרן זווית שבצד מערב, שם היה מורי ז"ל קובע מקום תפילתו בהיותו שם, לפי שיש שם קדושה נפלאה". בנוסף יש תמונה מארכיון יד בן-צבי מ-1953 ששם נראה המקום המיוחד שבו ישב האר"י. לפי התיאור הוא ישב בכניסה לבית הכנסת מצד ימין.

לאחר שהרב בנה את העיר וחידש אותה בשנת 1742 ראו הסורים שכל התנהלות המסחר שהייתה אצלם עברה לטבריה, החליטו שהם יבואו לכבוש את העיר. בתאריך כ"ב אב התק"ב (1742) מקבל הרב איגרת משני יקיריו מדמשק סניור חיים פרחי וסניור יוסף לושאטי שהיו מבאי ביתו של הפחה בדמשק שמספרים לו כי יש החלטה של הפחה סולימאן פאשה לכבוש את העיר, הרב לא מבזבז זמן הוא מספר את העניין לדאהר אל-עומר, ואומר לו שאין לו מה לדאוג רק נדרשת ערנות יתר ושהוא גם יעשה השתדלות בקהילה היהודית. הרב אסף את היהודים בשבת בבית הכנסת ונתן דרשה וסיפר לציבור את העניין...

 

בשבת ט' אלול התק"ב בא סולימאן פאשה על העיר. הסורים הגיעו והתיישבו במקום גבוה בר' עקיבא. אחרי שלושה ימי התארגנות הם התחילו לירות בליסטראות לכיוון החומה על מנת לפרוץ אותה והרב עם המטה שלו מכוון את הבליסטראות לכיוון הים. ככה למעשה החומה לא נפרצה ואף אחד לא נפגע בתוך העיר, שמונים וחמישה יום ניסה סולימאן לכבוש את טבריה ולא יכול לה. ואז החליטו לחזור בהם מהמתקפה ולחזור לסוריה עם הבטחה לחזור בצבא גדול יותר.

 

אכן לקח להם שמונה חודשים להתארגנות וביום י"ב תמוז התק"ג (1743) הרב מקבל שוב מכתב אזהרה. הרב שוב מדבר עם דאהר, ועם הציבור בבית הכנסת. אכן הסורים הגיעו והתיישבו על יד לוביא (היום בקיבוץ לביא) להתארגנות. ביום ה' אלול התק"ג 27.8.1743 לאחר שלושה ימים מגיע שליח אל הרב ומספר לו שכל הסורים מתקפלים וחוזרים חזרה. הרב שאל מה קרה ואז מספרים לו שסולימאן קיבל חולי מעיים עם חום גבוה והדביק את כל בכירי הצבא כך שהם לא יכולים להילחם. סולימאן נפטר בז' אלול ולמחרת הצבא חוזר לסוריה.

 

אלו שני מקרים שר' חיים הציל את טבריה מכיבוש ולכן בטבריה לזכר הניסים חוגגים 5 ימי "פורים קטן דטבריא". שניים מהם מהאירועים שנכתבו כאן נחגגו ע"י ר' חיים בבית הכנסת המפואר. אירוע שלישי הוא שבפינה הצפונית מערבית של בית הכנסת נמצאת באר עמוקה שהרב היה יורד לשטוף את ידיו לפני התפילה, המים היו באים אליו מהכינרת ולא הוא היה צריך ללכת אליהם.

 

על אופי הבאר או המקווה כתב ר' יעקב חי זריהן זצ"ל (שהיה דיין ורב הראשי בטבריה משנת 1929 ועד פטירתו בשנת 1953) שהבאר נעשתה כנראה לשטיפת ידי המתפללים.

 

באחד הימים כאשר יש ר' חיים בבית הכנסת נכנס לפתע אדם שאותו הוא לא הכיר ומיד שאל אותו אם אתה הוא ר' חיים בן עטר (האור החיים הקדוש) ומשהשיב לו שכן התפלא איך הוא זיהה אותו. ר' חיים ביקש ממנו להישאר בטבריה אך האור החיים אמר לו שהוא לא יכול והוא בדרכו לירושלים. אמרו עליהם שאחד זה משיח בן דוד ואחד משיח בן יוסף. אם היה נשאר האור החיים היה משיח מגיע. אור החיים ור' חיים נפטרו בהפרש של שנה. ר' חיים אבולעפיא נפטר ב-ו' בניסן ה'תק"ד (1744) וזאת לאחר שעשה וביצע את מה שהטיל עליו דאהר אל-עומר.

 

מסוף תקופתו של ר' חיים אבולעפיא בית הכנסת חרב שלוש פעמים, פעמיים ברעידת אדמה, פעם באוקטובר 1759 ופעם שניה ביולי 1837, בפעם השלישית חרב במאי 1934 בשיטפון הגדול. היה שבר ענן חזק ומההר זרמו נחלים של מים ומהים סערה גדולה ובתי האבן נלחצו ביניהם והעיר חרבה ובית הכנסת גם כן. כאשר כל החלק העליון חרב. ארון הקודש נותר וכמה פינות. יש צילום בתוך בית הכנסת שמראה את החורבן ואיך שוקם.

 

כעשר שנים אחרי השיטפון ר' יעקב חי זריהן ור' מאיר ועקנין ביקשו לשקם את בית הכנסת ושלחו שליחים לחו"ל על מנת להביא כספים ואכן אספו את הכסף ולקחו קבלן טברייני בשם סיידא ושיקם את בית הכנסת. חנוכת בית הכנסת היתה צריכה להיות בשנת תש"ח (1948) ואז פרצה מלחמת השחרור וטבריה הייתה העיר היהודית הראשונה ששוחררה בט' בניסן תש"ח ומאז גם התחילו התושבים לצאת ולגור מחוץ לחומה. ולמעשה העיר העתיקה נשארה עם מעט אנשים שהחזיקו במספר בתי כנסת שהיו וגם בבית הכנסת הזה "עץ חיים אבולעפיא".

 

מס' תושבים ותיקים המשיכו להחזיק בו וכן למדו בו בתחילת שנות המדינה. לאט-לאט לא היו בו מניינים עד שהגבאי המיתולוגי דוד סבג ז"ל לקח על עצמו את החזקת בית הכנסת כאשר גם שלמה זריהן ושלמה סבג ז"ל מסייעים לו. והיה מקיים בו מניינים רק בשבתות בבוקר. דוד ז"ל פגש אותי יוסף רווח בבית הכנסת אחר, שהוא ואני התפללנו בו בערב שבת ושכנע אותי לבוא להשלים מניין בשבת בבוקר. אכן השתכנעתי ובאתי וזה היה בשנת 1980. אז אמרתי לו שאם אנחנו רוצים שיהיה לנו מניינים אז נפתח גם בערבי שבת וכך היה מאז שפתחנו ועד היום יש מניינים בשבתות, חגים, חול המועד, לימודי הושענא רבא וליל שבועות.

 

שמו של בית הכנסת הולך למרחקים ולכן ישנם אורחים רבים מכל הארץ שבאים לקיים אצלנו שבתות חתן. בגלל קדושתו והיופי שבו יש גם עליות לתורה לבר מצוות. ישנו בבית הכנסת ספר תורה עתיק בן כ-180 שנה. בנוסף מתחת לארון הקודש ישנה אבן שנכתב עליה "בי כנישתא רבא דטבריא" הביאו אותו מחמת על צינורות דרך סמטאות העיר העתיקה.


מהחלון הדרומי של בית הכנסת היו רואים את בארה של מרים. כידוע בארה של מרים ליוותה את עם ישראל בצאתם ממצרים והגיעה לכינרת. היא הייתה מבעבעת וכשהיו הולכים להביא ממנה מים לרפואה הייתה נעלמת ומהחלון כיוונו את הציבור למיקום שלה.


קיום והוצאותיו של בית הכנסת הוא מהציבור היקר שאוהב. מעריך ומפרגן. ואנחנו תמיד שואפים לעשיה ולקידום 
 

בכבוד רב

כתב יוסף רווח

 

מתוך ספר זמרת הארץ ומתוך הקדמה לר' אהרון בחבוט על הגדה של פסח של ר' חיים אבולעפיא

מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל
מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל

ר' חיים אבולעפיא (מקור השם אבולעפיא – אבו-ל'-עפיא – הוא אבי הבריאות מאחר ובתקופתם הם ריפאו מלכים ונסיכים) נולד בחברון בשנת 1660 הוא גדל והתחנך בישיבה בירושלים אצל הרב גאלנטי. כבר בהיותו בישיבה התגלה כעילוי גדול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לימים הרב הראשי בצפת נפטר וביקשו מהרב גאלנטי שישלח את אחד התלמידים שלו. הרב גאלנטי מיד מסמן את ר' חיים אבולעפיא ומבקש ממנו לעלות לצפת. ר' חיים לא כל-כך רצה לעלות מכיוון שרצה להמשיך ללמוד, אך בלחץ הרב שלו הוא מתרצה ונוסע לצפת.

בצפת הוא יושב זמן מסוים ובאחד הימים ביקש מהשמש שלו להכין צידה לדרך לכמה ימים והוא רוצה לרדת לטבריה לקברו של ר' מאיר בעל הנס. כשהגיעו לר' מאיר ישבו כשלושה ימים ונגמר להם האוכל, לכן הרב ביקש מהשמש שלו לגשת לעיר הקרובה ולהביא אוכל לעוד כמה ימים. השמש מגיע לשער הדרומי של העיר ושם הייתה חבורת נערים שלא נתנה לו להיכנס מאחר והוא לא תושב האזור. אחד מהם, שהיה רכוב על סוס, הגדיל במעשיו והיכה את שמשו של הרב ולא נתן לו להיכנס.

 

השמש חזר אל הרב וסיפר לו את אשר קרה. הרב והשמש חזרו אל העיר והגיעו אל השער ושם עדיין הייתה אותה חבורת נערים. כששאל הרב מי זה שרוכב על הסוס. אמרו לו שזה דאהר והוא בנו של השליט עומר. הרב והשמש הלכו לביתו של השליט.

 

כשראה עומר את הרב הוא התפעל מאד מהרב ומהדרת הפנים שיש עליו. הרב סיפר את מה שעשה בנו לשמש והוא התבייש מאד במעשה בנו מאחר והבדואים ידועים בהכנסת אורחים שלהם. ובנו לא נהג באורחים בכבוד, לכן הוא גוזר על בנו מאה מלקות כשבפועל זהו גזר דין מוות. עומר אמר לרב שהוא הרב יבצע את גזר הדין. הרב ראה שהוא צריך לבצע את גזר הדין מכיוון שאת מה שהשליט מוציא מפיו חייבים לבצע. הרב לקח כמה דקות לחשוב מה עושים עם הגזירה ואז אמר לעומר: "בסדר, אני אבצע. הביאו לי את מאה המקלות."

הלכו וקטפו לו את הכי משובחים. כמו כן ביקש חבל, הביאו לו את החבל וחשבו שהוא רוצה לקשור הילד שלא ישתולל. הרב ביקש מהילד לשכב על הבטן. הרב לקח את כל חבילת המקלות וכן לקח את החבל קשר את כולן בחבילה אחת וזרק על גבו של הילד כך למעשה הוא הציל אותו ממוות וגם ביצע את גזר הדין של השליט.

 

לאחר תקרית זו הרב חוזר לצפת ואז נודע שהרב הראשי של איזמיר בתורכיה נפטר. איזמיר ידועה כעיר של תורה ותלמידי חכמים ולכן ביקשו מהארץ שישלחו להם רב מחליף. מייד סימנו את ר' חיים אבל ר' חיים לא כל-כך רצה לצאת את הארץ בגלל שלא יוצאים את הארץ רק מכמה סיבות הלכתיות חשובות. אבל בלחץ רבנים הסכים לנסוע ולשמש כרב קהילה.

מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל
מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל
מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל
מסע חייו של ר' חיים אבולעפיא זצוק"ל

 

הרב מגיע לאיזמיר ושם הוא מנהיג הנהגות חדשות שחלקם הודפסו באחד הספרים שלו. באיזמיר הוא גם מדפיס את ספריו. הקהילה באמת רואה שיש להם מנהיג בעל שיעור קומה, משהו שלא הכירו עד היום. בזמן הזה, בטבריה, נפטר השליט עומר, ובנו דאהר התמנה כמחליפו. דאהר רואה שטבריה חרבה ולכן רצה לשקם אותה ולהעביר את כל המסחר שהיה מתנהל בסוריה לטבריה. לכן אמר בליבו רק אדם שהציל אותו בילדותו בחכמה גדולה כל כך יכול לממש את החזון שלו. ואז הוא שולח שליחים אל ר' חיים אבולעפיא לאיזמיר שיבקשו ממנו להגיע לטבריה.

 

הרב שמח על הפניה של דאהר אבל הרבנים באיזמיר והפחה התורכי לא היו מוכנים שהוא יצא. וכך חלפו כמה חודשים ושוב הגיעו שליחים מטעם דאהר אל-עומר ושוב נדחו עד שבאחד ממוצאי השבתות מגיע בחלום אליהו הנביא גם לרבנים וגם לפחה שלא לעכב את הרב מלעלות לארץ. הרב מקבל את הבשורה ולא שואל שאלות. בר"ח סיון הת"ק הוא לוקח אתו עשרה אנשים ויוצאים לדרך לכיוון עכו.

 

בעכו מחכה לרב משלחת מטעם דאהר אל-עומר. ומביאים אותו בכבוד גדול אל דאהר אל-עומר בטבריה לפגישת עבודה והרב כשהוא חוזר הוא בן שמונים. דאהר מציג לרב את חזונו ואומר לו שמבחינה כספית אין שום בעיה רק אני מבקש שטבריה תהפוך לעיר מרכזית והמסחר יתנהל בה כמו בסוריה.

bottom of page